פסק-דין בתיק ע"א 1266/04

זהו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת הדס עובדיה) מיום 30.09.03 (ת"א 3197/01), שקיבל חלקית תביעה כספית שהגיש המערער נגד המשיבים, וחייב את המשיבה 1 (להלן: " המשיבה") לשלם לו סך כולל של 114,644 ש"ח.

1.                    הרקע

(א)                המערער, נהג משאית במקצועו, רכש מהמשיבה, חברה שעוסקת במסחר ותיקון מנופים ומשאיות, מנוף משומש 80 טון (לפי הסכם מיום 12.7.00; להלן: " הסכם המנוף"), ומשאית מסוג גורר תומך (לפי הסכם מיום 16.7.00; להלן: " הסכם המשאית"). עובר לעיסקה הייתה המשאית בבעלות חברת מנופי עפולה בע"מ (להלן: " מנופי עפולה"), ולקתה בנזק בצירייה המרכזית ("שסי"). המשיב 3 (להלן: " אלמוג") הוא בנו של המשיב 2 (להלן: " אלברט"), בעל מניות יחיד ודירקטור במשיבה. אלברט הוא אביו של אלמוג, ומי שניהל בפועל את המו"מ עם המערער למכירת המנוף והמשאית, וחתם על ההסכמים בשם המשיבה.

(ב)                 בהסכם המנוף התחייבה המשיבה לספק למערער את המנוף, שלט אלחוטי בעבורו ומייצבים אחוריים. עוד התחייבה המשיבה לשפץ את המנוף בתוך 30 יום; להחליף מחלקים; לתקן ולרתך סדקים לפי הצורך; למסור את המנוף כשהוא תקין; לספק אישור תקינות; לדאוג לרישוי המנוף ולהתקנתו. בהסכם המשאית התחייבה המשיבה שאפשר להתקין את המנוף על המשאית ללא בעיה טכנית או בעיית רישוי. אין מחלוקת שתמורת המשאית, בסך 190,000 ש"ח שולמה במלואה, ותמורת המנוף, בסך 45,000 דולר, שולמה ברובה (למעט התשלום האחרון בסך 20,248 ש"ח).

(ג)                  המערער הגיש לבית-משפט קמא תביעה נגד המשיבים בטענות אלו: המשיבה סיפקה לו את המנוף והמשאית כשהם לוקים בליקויים טכניים משמעותיים, ואינם כשירים לעבודה; לא שיפצה את המנוף כנדרש, ולא תיקנה את הסדקים שבו; שיפצה את המנוף במוסך בטול כרם, בניגוד להתחייבותה כלפיו; לא קיבלה אישור מהנדס ממשרד הרישוי לשינוי מבנה המשאית, כנדרש בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: " תקנות התעבורה"); לא סיפקה שלט אלחוטי משומש כפי שהתחייבה בהסכם המנוף, ובמקום זאת דרשה מהמערער סכום כסף נוסף בעבור שלט חדש; סיפקה את המשאית והמנוף באיחור. המערער טען, שהמשיבים ניהלו את המו"מ בחוסר תום-לב כשהסתירו ממנו שלמשאית סדק באזור ה"שסי". עוד טען המערער, שיש להרים את מסך ההתאגדות בין המשיבה למשיבים 2-3, ולחייבם באופן אישי בנזקיו. המערער העמיד את סכום התביעה על 200,000 -ש"ח בראשי נזק שונים (שמתוכם 30,000 ש"ח בעבור טרחה ועגמת נפש), וכן עתר לצו שיחייב את המשיבה למסור לו חשבונית-מס בגין תשלום של 55,000 ש"ח, מאחר ששילם סכום זה.

(ד)                 המשיבים כפרו בטענות המערער, והגישו נגדו תביעה שכנגד לחיובו בתשלום פיצוי מוסכם בסך 13,275 דולר (25% משווי המנוף, לפי סעיף 14 להסכם המנוף) בגין איחור בתשלום, שנבע מהחזרת שיק בסך 15,000 ש"ח שבוטל והופקד שנית כעבור מספר ימים. עוד תבעו המשיבים את יתרת התמורה שלא שולמה בגין המנוף (20,248 ש"ח) בתוספת ½ אחוז ריבית יומית (לפי סעיף 11 להסכם המנוף), ולחלופין הפרשי-הצמדה וריבית כחוק. עוד טענו המשיבים, שעקב שימוש שלא כדין בצו עיקול שלא השתכלל זכאים הם לחילוט ערבות ולפיצוי. המערער כפר בטענות.

2.                    פסק דינו של בית-משפט קמא

(א)                לאחר שסקר את חומר הראיות, קבע בית המשפט, שהמשיבה מסרה למערער את המנוף והמשאית כשהם אינם כשירים לשימוש, ובכך הפרה את ההסכמים עמו. המערער דרש מהמשיבה לתקן את הליקויים, אך היא הסכימה לתקן רק את הקלים שבהם, בלא שהיה בכך כדי לאפשר פעולה תקינה של המנוף. בהעדר חוות-דעת נגדית מטעם המשיבים, קיבל בית המשפט את התסקיר שערך המהנדס בלושטיין, בודק מוסמך על-פי פקודת התעבורה (להלן: " הבודק"), ואת חוות הדעת השמאית שערך המהנדס פינקר (להלן: " השמאי"), שהעריכה את עלות התיקון בסך 93,000 ש"ח. טענת המשיבים שהמערער מנע מהם אפשרות להביא חוות-דעת נגדית, וגרם להם נזק ראייתי כשלא הזמינם להיות נוכחים בבדיקות המומחים מטעמו - נדחתה. עוד קבע בית המשפט, שהמשיבה איחרה במסירת הממכר.

(ב)                 בית המשפט הוסיף וקבע, שהמשיבה, באמצעות אלברט, נהגה בחוסר תום-לב בניהול מו"מ, כשהסתירה מהמערער שלמשאית היה סדק באזור ה"שסי". עם זאת, המערער לא טען שאם היה יודע על הסדק טרם ההתקשרות, היה נמנע מלהתקשר בהסכם. הדבר נודע למערער סמוך לאחר כריתת ההסכם, והוא בחר לקיימו. לכן, יש להכיר בנזק של ירידת ערך המשאית כתוצאה מהסדק ב"שסי".

(ג)                  עוד קבע בית המשפט, כי המערער היה רשאי לנכות מהמחיר המוסכם את מחירו של השלט המשומש שהובטח לו ולא סופק, כ-14,000 ש"ח, כמו-כן נקבע, שלא חלף המועד לביצוע התשלום האחרון בעבור המנוף.

(ד)                 באשר לשיעור הנזק, פסק בית המשפט סך 111,150 ש"ח בגין עלות תיקון המנוף (על-פי חשבונית שהוצגה), אך דחה את טענות המערער בענין מניעת רווח, מאחר שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת. הוצאות שכר-טרחת הסוקר ושכר-טרחת השמאי הוכחו ונפסקו לזכות המערער. בית המשפט דחה את עתירת המערער לפיצוי בגין נזק לא ממוני.

(ה)                בית המשפט קבע, שלא הוכחו התנאים הנדרשים להרמת מסך ואין לחייב  את אלברט ואלמוג באופן אישי. נקבע שאלברט לא היה אורגן של החברה, לא הובאו ראיות מספיקות להוכחת הטענה, כי השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של המשיבה נעשה כדי להונות, לקפח או להתחמק, ואף לא הוכחו נסיבות יוצאות דופן שבהן יחוייב אורגן של תאגיד באופן אישי.

(ו)                  באשר לאפשרות לחייב את אלברט בפיצוי בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום-לב, קבע בית המשפט, שלא הוכח שיעור הנזק: ירידת ערך המשאית או עלות תיקון ה"שסי". בית-משפט קמא קבע כי אין מקום לחייב את אלברט ביחד ולחוד עם המשיבה, במיוחד כאשר עיקר הליקויים בממכר אינם קשורים בסדק.

(ז)                  באשר לתביעה שכנגד: בית המשפט דחה את התביעה שכנגד לאחר שקבע, שאין לחייב את המערער בתשלום פיצוי מוסכם בשל איחור של מספר ימים בתשלום הראשון, כשמהתנהגות המשיבה עלה כי מחלה לו על האיחור הזניח. נוסף על-כך, נקבע כי המשיבה אינה זכאית לפיצוי בגין הפרת חוזה מצד המערער, בכך שלא שילם את התמורה.

3.                    טענות המערער

(א)                הערעור בעיקרו מכוון נגד הקביעה, שאין מקום לחייב את אלברט ואלמוג באופן אישי, דהיינו, נגד ההחלטה שלא להרים את מסך ההתאגדות בין המשיבה לבין אלברט ואלמוג, או לחלופין, לחייבם באופן אישי כמי שנטלו חלק במעשה עוולה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין"). לטענת המערער, הוכח שאלברט מנהל בחברה, שחתם על הסכם המנוף ללא חותמת המשיבה, ויש להסיק שהוא התחייב באופן אישי. המערער מוסיף וטוען, שקביעותיו של בית-משפט קמא בדבר ניהול מו"מ בחוסר תום-לב מצד המשיבה, באמצעות אלברט, מקימות תשתית עובדתית שדי בה לצורך הרמת מסך ההתאגדות בינה לבין האורגנים שלה. המערער מצביע על ראיות נוספות שתומכות בטענותיו: המערער משך לפקודת אלמוג שיק אישי, ולא הוצאה בגינו חשבונית-מס; מכאן, אליבא דמערער, שאלמוג שלשל לכיסו כסף של המשיבה, ללא הבחנה בין כיסו הפרטי לכיס החברה. אלברט, לפי הנטען, הוא "מקים חברות סדרתי", דהיינו, מקים חברה חדשה בכל פעם שחברה בניהולו מגיעה לחדלות פירעון, וזאת כדי להתחמק מתשלום חובותיהן של החברות שהקים.

(ב)                 עוד טוען המערער ששגה בית-משפט קמא כשלא חייב את המשיבה להוציא חשבונית-מס עבור 55,000 ש"ח ששולמו לה, וזאת אף-על-פי שסעד זה התבקש בכתב התביעה, ושאלברט הודה בחבות התשלום.

(ג)                  לבסוף טוען המערער ששגה בית-משפט קמא כשלא פסק פיצוי בגין אובדן הכנסות, מניעת רווחים ונזק לא ממוני. וששיעור שכר הטרחה נמוך מהתעריף המינימלי המומלץ הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס - 2000.